סליחה
סליחה היא סוג של שקט,
היא רווח החי בין הכעס להרפיית הלב. זו העין הרואה
מולה את היותינו בני אנוש ויש בנו מזה ומזה, טעויות וצידוקים, מורכבות האין והיש.
ברווח הזה שבין הכעס והעלבון , לבין השקט הרך המנחם והמרפא, תנוע לה תנועה
רכה שקטה שתעשה עמנו חסד עמוק, בה נשלח לדרור את עצמנו מאחיזה כואבת, מרירה
ולוחצת. נותיר את עשיית הצדק המוחלט המגיע לאדם כלשהו בגין הכאב הרעיל שהכניס
לחיינו, לעבודה של משהו גדול מאתנו וכל שנבקש זה את החיים שלנו בחזרה. חיים בהירים
וזורמים.
סליחה אינה מתנה עבור מישהו אחר, היא השבת הכוח האמיתי שלנו לעצמנו.
ותמיד באורח פלא כשאנחנו סולחים באמת, אנחנו גדלים והגל הארור הזה שאיים לכווץ
אותנו, הופך למעין גל מעצים ומגדיל. הסליחה היא הנתינה הגבוהה ביותר שאדם יכול
להביא מתוכו לעולם ואף לעצמו.
להגיע למקום של סליחה הוא תהליך, דרך הרגשות הקשים שאדם נתן לנו,
להשתהות בתוך הרגש הקשה זו יכולת
אפשר לסלוח ממקום של הבנה, שגם אנחנו בדרכינו יוצרים כאב אצל
האחר אם במשפחה אם ברחוב..
הדרך לסליחה עמוקה נוצרת במסע רגשי המפרק את הכעס העצב העלבון
הכאב.
וכך היא כתבה לי על מסעה:
בדרך מהכעס שבער בתוכי לסליחה כלפיו. חייתה רוח פרצים עזה שנשבה וחתכה
ופקעה לי את העור,
חוויתי בצורת, עמק רפאים, נתיבים חשוכים בגופי כאובה, כל כך כואבת,
והרוח עוד
שרפה את החרכים והנשימה צרבה, התערבלה בכאב נתזים שנשלח אליי מקהות
חושיו ואדנותו. אני פקעתי את עצמי ממנו וגם זה כאב כשלעצמו, איך כל מה שבנינו התייגע,החליש
את נוכחותו ?
הרגשתי איך אני מתקמטת והופכת
דלילה, קרסתי לתוך אויר מעורבל ומחניק...
ושתקתי שתיקות ארוכות.. חוותי
את עומק הכעס, העלבון, צריבת המעשים שהותירו אותי בתמיהה ובבדידות, נבלתי, נבלנו
שנינו. לרגעים ארוכים,
ולא הייתה בי את היכולת לשאת את עיניו הכואבות גם כן, הוא היה אשם,
הוא היה האחראי שהוביל אותנו לקרשים, שלא יביט בי עכשיו, אני מהולה בצער וזכרונות,
היה בו גם טוב נזכרתי, אך לא נתתי לזה לפלוש, שלא יקלקל לי את הבכי היבש. הייתי
במעין מדבר שהתרחב בתוכי, וקפחה עלי התהייה, השאלה: למה? למה להחריב את היופי, את
הצמה הקלואה למופת בשזירת חן,של היותנו, למה להחריב קשירת הלב, את התמסרות הגוף
והנפש? כמו ענף שיבש מהעץ לרצפה וכבר אינו
יכול להצמיח עלה.
(אולי הענף, ישמש קישוט במרפסת חיצונית של בית ויעטרו אותו בחרוזים
ויקשרו את קצותיו שלא ישרוט, גם למה שיבש יכול לבוא שימוש אני אומרת..)
ובין כל מלמולי הפרא של מוחי,פקחתי עיניים , בכוח פקחתי אותן, אפילו
בחוסר רצון.
וראיתי את בניית המיתרים המחברים ששקדנו עליהם כל השנים, ואני בקושי רואה, וכוחי שתש רוצה להזכר איך
קמים?
"לרוקן" אמר לי ליבי , "כך תוכלי לקום"
לרוקן?
לנשוף החוצה את המכאוב לצורותיו השונות לנקות אותך ממשא עינויים של
נפשך,
שחררי את חולשתו ממך, חזקי את
שרירי נשמתך, ואורי..
"וכך היה", אמרה לי, "בתנועות איטיות ויפות שלחתי
מאורי לחבק חולשותיו וצערו,וחיבקתי אף את השקט העמוק בנפשי, ונגאלתי אל
עצמי".
מעולם לא ראיתי אישה בזוהרה, אלא באותו רגע.. עיניה חיבקו אהבה.
כמה יופי יש בסליחה לאדם, אני אומרת לעצמי והדרך עצבונה ויגונה.. הן תחנות של הזדמנויות, הפותחות
את הדלתות והשערים, להחיות את האור הגדול בנו ..
המסע הכי חשוב בחיינו
הוא אל תוכנו (והטוב שבנו) פנימה.
מסע מואר
נכתב באהבה
גילה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה