התנהלות ממרחק.. מרכיב חיוני
ביכולת שלנו לחוות אושר.
ללמוד לתפוס מרחק מרגשות קשים, חוויות לא נעימות, חדשות מכאיבות.
היוגיסטים מלמדים אותנו, לתפוס מרחק להיות בDetachment
, לשחרר אחיזה. אם מחפצים ואם מתגובתיות אוטומטית שאינה מקדמת.
לפני כשבוע רופא בכיר – מנהל מחלקה וכירורוג בעל מוניטין רב, שלח יד בנפשו. הוא תלה את עצמו בחדרי הניתוח של
בית החולים וכתב מכתב מאשים בו צעק את כאבו, את עלבונו. נראה שהוא נפגע קשות
מהתנהלות מנהלי בית החולים וההסתדרות הרפואית..
לא הכרתי אותו באופן אישי, אך המקרה הזה, הצעקה שלו, חדרה את הבטן
הרכה שלי. ומצאתי את עצמי נחלשת, ומתפרקת בבכי שיצא מתוכי.. כאבתי אותו, את המעשה
הכל כך דרמטי, ההפגנתי..
מותו הביא אותי לידי הזדהות
עצומה אתו,מצד אחד, ומאידך רעד וכאב על שהותיר משפחה שלא בחרה בכך, לבדה. על
שהתקשה לצאת מזה באופן אחר.
הרבה פעמים אנחנו מתנהלים באופן שאנו חווים שזו הברירה היחידה שיש
ברשותנו, אין פתרון אחר.. שזה לעולם איננו נכון. תמיד, תמיד יש עוד אפשרויות נוספות
גם אם הן, באותו רגע לא נגלו לנו.
כן, הופתעתי, כמו כולם, שאדם במעמדו עם כל ההצלחה והיהשגים המרשימים
שלו הגיע לנקודה בה כנראה הרגיש חידלון, אפיסת כוחות, חוסר אונים, חוסר עניין.
שאדם שהיה איכפת לו כל כך ממטופליו ומשפחתו, איבד את תחושת המשימה שלו, התפקיד
שלו, ומשהו אחר גדול יותר הציף אותו ו"גנב" את עולמו.
קטונתי בלהסביר את המקרה הספציפי הזה..כל אדם הוא עולם ומלואו. זו גם
לא המטרה של הפוסט הזה...כולי תקווה שהמשפה וקרוביו חבריו, יצליחו להתעשת ולחיות
חיים מלאים ככל הניתן. אני הבאתי את המקרה כי לפעמים קורים דברים שכאילו לא אמורים
לגרום לנו לתגובה חריפה כל כך, ובכל זאת
הם מעוררים בנו משהו, הם כמו נדבקים לתוכנו. ועלינו מוטלת האחריות המעשית להשתחרר
מזה, למרות שהצער והכאב נוכחים.
עשיתי כמה דברים כדי להיחלץ מכך, ואני משתפת אתכם כדי שחלילה אם תתקלו
באירוע שישפיע על נשמתכם, על הרגשתכם הפנימית.. תמצאו דרך להיחלץ ממנה.. אחרי
שהרשתם לעצמכם לחוות את זה, או שנלכדתם בלי שהתכוונתם בתוך מערבולת רגשות כואבים
ומתישים כל כך.
1. דיברתי עם אנשים קרובים, שיתפתי את שהרגשתי והקשבתי גם לאופן בו הם
קיבלו את האירוע הזה.
2. כפי שציינתי: נתתי לעצמי ולגופי לשחרר את המועקה בבכי שפשוט התרחש.
3.
כתבתי.. הרבה מילים ,דפים ,לפני שכתבתי את זה
האחרון
4. בעזרת המורה ליוגה המדהימה שלי עשיתי שתי פעולת במקביל: האחת שימת לב
לתחושות הגוף(במקום על המחשבות), והשנייה להתבונן על מה שאני חווה ולדבר על עצמי
בגוף שלישי. שזה ממש מסביר את העיקרון של ההפרדה, השחרור ואי ההצמדות .. וזה
משחרר.
5. תינוקות: במקרה הזה הנכדה שלי: בתי המופלאה הביאה אותה וכל העצב נמחק
כשנכנסה עם חיוך וידיים מושטות. אצל התינוקות הטהורים האלה שום דבר עוד לא השתבש.כזאת
מתנה שאין לה שיעור.
6. שיניתי מקום פיזי, האיש שאיתי ואני נסענו לירושלים, לראות את מופעי
האור..(בסוף זה תמיד נגמר במסעדה וגלידה).
7. מדיטציה, נשימות, ושקט על פני תהום..
עוד אפשר לעשות וחשוב שנמשיך: לטייל בטבע, להיעזר בהומור, להיפגש עם
אנשים נפלאים ויקרים, לקרוא ספר משמעותי ובעל ערך עבורנו,לצרוך תרבות: מוזיאונים
תערוכות, מופעים..כן ושופינג למי שמתאים J
(אם יש לכם עוד רעיונות מעשיים אשמח לשמוע)
השורה התחתונה בכל זה: להפריד, להתרחק,
לפעמים לא מדובר במשהו כל כך דרמטי כמו בפוסט הזה, זה לפעמים לשחרר
אותנו מתגובה אוטומטית לא רצוייה, כמו כעס למשל, לתפוס מרחק מהתגובה האוטומטית
לטריגר שמביא אותנו לכעוס, לקחת מרחק גם פיזי, גם של זמן, בדרך כלל התגובה תהיה יותר מושכלת ומותאמת
לסיטואציה.
נכתב באהבה
גילה
