לפעמים אנשים במסע אל עצמם ,
מישירים מעליהם אנשים, רגעים , אהובים.
מנקים את שאריות החרטה וההקטנה
ועזבונם של אחרים.
לפעמים המסע פנימה, קורה בחושך כשכולם ישנים
והאפלוליות שבנו מרעידה בנו סימנים ...
ומתוך האפילה מתחילים לבקוע עיגולים זוהרים חדשים,
להתהלך בתוך תקוות חדשות,
"זה מוזר ורחפני" אני אומרת לעצמי,
"זה רחוק ועוד לא הגעתי
תגיד לי, אתה, מישהו
עוד כמה שנים"?
לפעמים אנשים מובילים אנשים
לשבילים שנפקחים כאור.
ומקהלה עולה בסולם סופראן,
מגביהה קולות עתיקים
לחוות רגעים קופצים, בעכשיו.
המסע פנימה מחייך
כשנתם של תינוקות רכים.
נכתב באהבה
גילה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה