התבוננות
הטבע: כשירוק וצבעוני במדבר..
יושבת בין פרחי בר, הכל חי כאן בערבוביה, יש מקום לכול, אין תבנית, וגדר
בין זנים שונים צבעים שונים. מרבדי כלניות אדומות לצידן של פרחי רותם וסביונים
וסרפד והרבה מאלה שאיני יודעת להגדירם. וזה נראה כל כך יפה וטבעי שלכולם יש מקום
וביחד יופיים מתעצם.
ועוד חשבתי על זמניותם, בעוד כחודש כבר לא תהיה כאן פריחה והשמש תייבש
את כל שהוריק ונפתח.
וזה לא מוות, אלו רק עונות השנה, בשנה הבאה יקרה אותו הדבר.
ואנחנו האם יש לנו סבלנות לעבור תקופות יובש? את היותנו לעיתים 'זרעים' או 'פקעות', האם יש לנו הכוח לראות
את התמונה הגדולה, את המחזוריות בחיים? לא כל יום הוא יום שמח, לא כל יום אנחנו
מביעים את פוטציאל הפריחה הייחודית שלנו, לפעמים עוברת שנה שלימה (ואף יותר מכך)
כדי שנביא החוצה את צמיחתנו. ובמערכות היחסים שלנו, עם ילדינו חברינו בני זוגנו, כמה
אנחנו מצליחים להכיל את חיוורונם, היותם בתוך תהליך התפתחות שרובו לא נראה או
נחווה, האם אנחנו שופטים מבקרים, או מאפשרים, משוחחים תומכים?
נכתב באהבה
גילה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה