השבוע קיבלתי תזכורת לתעתוע של החיים, לעובדת היותם קצרים לא משנה כמה
זמן נחייה . אישה יקרה נפטרה יומיים אחרי שהשיאה את בתה. אירועים כאלה מטלטלים את
ההויה ומתוך הצער נולדת שאלה על החיים עצמם.
זה מזכיר לי לשאול את עצמי, מה הכי חשוב לי בחיים? מה הדגש שלי בחיים?
האם אני בכיוון?
והאם אני פועלת לעבר קיומם של הדברים החשובים האלה ובאיזה אופן?
בשבילי הדברים החשובים לי הם קודם כל דברים פנימיים.. להיות אדם יותר טוב וקודם כל בבית.. לאנשים היקרים לי.. מה אני עושה כשאף אחד
לא שומע או רואה? איך אני כשאין תגמולים חיצוניים?
בשדה הפעילות הקרוב..
כי אני יודעת שאם שם אני אהיה טובה יותר, עם האתגרים שהחיים מציבים לי
וליקירי, גם הבחוץ יסתדר.
זה מזכיר לי סיפור שרובין שארמה אוהב לספר..
אב עסוק חזר מעבודתו עייף, ישב על הכורסא והחל קורא את העיתון. בנו
הקטן ביקש את תשומת ליבו שוב ושוב, אך האב דחה אותו מעליו כל פעם מחדש.. לבסוף
אחרי שהבן לא הפסיק ל'נדנד'הוא שם לב שבעיתון יש דף ובו תמונה של כדור הארץ, הוא
חתך את זה לחתיכות קטנות וחשב שעכשיו יקח לילד הרבה זמן להרכיב את החלקים כך שזה
יתן לו עוד קצת זמן. תוך זמן קצר הילד סידר את התמונה והראה לאביו. האב התפלא
ושאל: איך הצלחת לחבר את זה כל כך מהר?
והבן ענה לו שבצד השני של העמוד היה ציור של פני אדם, וברגע שסידרתי
את הפנים כל העולם הסתדר..
לוקחת כל זמן בבוקר ובערב להזכיר לי לעצמי מה חשוב לי בחיים והאם אני פועלת בכיוון
כי בלי עשייה (גם אם היא קשה לי, ולא תמיד בהרגל שלי) אין יישום,
נתינת ערך, סיפוק,התפתחות...
נכתב באהבה .
גילה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה